ציור לפי שירה סינית עתיקה ארוכה

צייר ציור בהתאם לשיר העתיק הבא, וצרף את הטקסט המקורי. הקיסר חן אהב יופי וחיפש אישה שתכבוש את הממלכה, שנים רבות חיפש ולא מצא. בבית משפחת יאנג גדלה נערה, גדלה בחדר הפנימי ואיש לא הכירה. יופייה הטבעי היה קשה להסתיר, וביום אחד נבחרה להיות לצד הקיסר. בהפניית ראשה וחיוך אחד, נולדו מאה קסמים, ושש הארמונות איבדו את צבעם. באביב קר ריחץ אותה במעיין חוואצ'ינג, מי המעיין החלקים שטפו את עורה הצח. המשרתות הרימו אותה רכה וחלשה, זה היה הרגע הראשון שקיבלה חסד. שיערה כענן ופניה כפרח, ענדה קישוט זהב מתנדנד, ובאוהל הלוטוס בילתה את ליל האביב. ליל האביב היה קצר מדי והשמש עלתה גבוה, ומאותו יום הקיסר לא הגיע לשיעורי הבוקר. קיבלה חסד וליוותה בסעודות ללא מנוחה, באביב טיילה ובלילה ישנה לבד. שלושת אלפים יפיפיות היו בארמון האחורי, אך כל האהבה התרכזה באחת. בחדר הזהב התקשטה וליוותה בלילות, במגדל הירקן לאחר הסעודה השתכרה עם האביב. אחיותיה ואחיה קיבלו אדמות, איזה יופי האיר על משפחתה. וגרם לכל הורי העולם לא לרצות בנים אלא בנות. מגדל הלי גבה עד לעננים, מוזיקה שמימית התפזרה ברוח ונשמעה בכל מקום. שירים איטיים וריקודים איטיים ליוו בכלי מיתר ונשיפה, כל היום הקיסר לא שבע מהם. תופי הפו-יאנג רעשו בארץ, ושברו את שיר נישואי הענן והנוצה. שערי העיר התשעים כוסו בעשן ובאבק, אלפי מרכבות ורוכבים נסעו דרומה-מערבה. דגל הירקן התנודד, נסע ועצר, לאחר שיצא מפתח העיר מערבה כמאה לִי. ששת הצבאות לא נעו, לא הייתה ברירה, והיפה מתה מול הסוסים. תכשיטי הפרחים נפלו לארץ ואיש לא אסף, סיכות הירקן והזהב נפלו. הקיסר כיסה פניו ולא יכול היה להציל, בהביטו אחורה דמעות ודם זרמו יחד. אבק צהוב התפזר ברוח קודרת, מצוקי העננים סובבו והגיעו למעבר חֶנְגֶה. לרגלי הר אמיי מעט אנשים עברו, דגלים איבדו את זוהרם תחת שמש חיוורת. מי הנהר שו ירוקים והרי שו ירוקים, הקיסר חשב עליה ערב ובוקר. בארמון הזמני ראה את הירח וצבעו המשכר, בלילה שמע גשם על פעמונים וקולם שובר לב. השמיים הסתובבו והארץ התהפכה, מרכבת הדרקון חזרה, ובמקום זה התמהמה ולא יכול ללכת. מתחת לגבעת מַ-וֵוי, באדמה, לא ראה את פניה היפות, רק מקום מותה. הקיסר והשרים הביטו זה בזה ודמעותיהם הרטיבו את בגדיהם, פנו מזרחה לשער הבירה ורכבו באפס מעשה. בשובו, הבריכות והגנים נשארו כשהיו, לוטוס טאי-יה וערבות ווי-יאנג. הלוטוס כפניה, הערבות כגבותיה, מול מראה זה איך לא לבכות? בימי פריחת האפרסק והשזיף באביב, בעת נשירת עלי הערבה והקטרפיל בסתיו. בארמון המערבי והפנימי צמחו עשבים רבים, עלים אדומים מילאו את המדרגות ואיש לא טאטא. תלמידי גן האגסים הלבינו שערם, והסריסים הזדקנו. בערב, באולם המזרחי, זרחו גחליליות ומחשבות נדדו, נר בודד דעך ועדיין לא נרדמה. תופי השעון התמהמהו בליל הארוך, שביל החלב זרח לקראת עלות השחר. אריחי הברווזים קרים תחת טל כבד, שמיכת הסדין קרה, עם מי לחלוק? חיים ומוות נפרדו שנים רבות, נשמתה לא באה לחלום. מכשף מלינג-צ'יונג, אורח בהונגדו, יכול היה להביא נשמות בכישוריו. בשל מחשבות הקיסר הנמשכות, ציווה על המכשף לחפש במרץ. רכב על רוח ונע כברק, עלה לשמיים וירד לארץ, חיפש בכל מקום. עלה לרקיע כחול וירד לשאול תחתית, בשני המקומות לא מצא דבר. לפתע שמע על הר קסום בים, הר באין ובמציאות. מגדלים יפים עלו בעננים צבעוניים, ובתוכם פיות רבות. אחת מהן נקראה טָאי-גֶ'ן, עורה כשלג ופניה כפרח, דמתה לה. במערב השער המוזהב דפק על דלת הירקן, וציווה על שְׂיָאוֹ יוּ להודיע לשְׁוָאנְג צֶ'נְג. כששמעה כי שליח הקיסר חן הגיע, נבהלה באוהל התשעה. הרימה בגדיה, דחפה כרית, קמה והתהלכה, וילונות הבדולח ומסכי הכסף נפתחו. שערה כענן פרוע, קמה משנתה, עטרה לא מסודרת, ירדה לאולם. הרוח נשבה על שרווליה הקסומים, כמו ריקוד נישואי הענן והנוצה. פניה היפות עגומות, דמעות זלגו, כמו ענף אגס באביב נושא טל. במלוא רגש הביטה בחן והודתה לקיסר: מאז שנפרדנו, קולי ופניך אבדו במרחק. בחדר ז'או-יאנג אהבתנו נפסקה, בארמון פנג-לאי הימים והלילות ארוכים. הפנתה ראשה והביטה מטה על עולם האדם, לא ראתה את צ'אנג-אן, רק ערפל ואבק. לקחתי חפץ ישן להביע רגש עמוק, ארגז כסף וסיכת זהב אשלח לך. שמרתי חצי סיכה וחצי ארגז, שברתי זהב וחילקתי עיטורים. אך תן שליבנו יהיה חזק כזהב ועיטור, בשמיים ובארץ ניפגש. בפרידה, בלהט, הטילה מילים, מילים עם שבועה ששניהם ידעו. ביום השביעי של החודש השביעי, בארמון הנצח, בלילה ללא עדים, לחשו לבד. בשמיים נרצה להיות ציפורים בכנף אחת, על הארץ נרצה להיות ענפים שזורים. שמיים וארץ יסתיימו יום אחד, אבל צער זה לא ייגמר לעולם.